סיפור על לידה, אמונה ואישה אחת מדהימה 🌸

בשלוש וחצי לפנות בוקר, כשהעולם עוד ישן, קיבלתי הודעה מיולדת אהובה.

 היא התעוררה מכאבים, הפקק הרירי השתחרר, היא שולחת לי תמונה .

התרגשות באוויר.. זה מתחיל☺️

אני מנחה אותה ללכת לנוח וחוזרת לישון גם אני..

בתוכי גם קצת לחץ, ליולדת נוספת שאני מלווה התחילו לה גלים בערב ובבוקר, חוגגים יום הולדת לעומריקי.

תוך שעה היא מתקשרת שוב, הכול הופך אינטנסיבי מאוד. אני שולחת אותה להיבדק במיון, לבדוק שהכול בסדר ותוך זמן קצר הבן זוג שלה מתקשר אליי:

פתיחה 7.

אני טסה לחדר הלידה.

בדרך בודקת את היולדת הנוספת שאני מלווה..

בן הזוג שלה עונה לי, הגלים נרגעו, היא ישנה..

כל זה קורה בדיוק באותו בוקר שבו אנחנו חוגגים יום הולדת לבן שלי, עם חמישים אורחים בדרך אלינו הביתה…

הדולה המגבה לא זמינה, ואני לרגע מרגישה את הכול מצטופף לי בלב.

נושמת עמוק, מתחברת פנימה..

הבפנים שלי לוחש לי: הכול יסתדר. אני אהיה איפה שצריך, בזמן הנכון.

אני נושמת, נכנסת, ומתמסרת.

מגיעה ללניאדו פוגשת את הדולה המגבה במסדרון.

היא בלידה, ממש פה לידנו.

מתחבקות מתרגשות, היא מזכירה לי שהכול בסדר.. היא תסיים ותגיע.

אני נכנסת,פוגשת אותה בחדר הלידה, בתוך המים.

נושמת, נעה, נוכחת.

כמו בתנועה מדויקת עם כל גל.

מתקרבת מעט, רק שתדע שאני פה, אבל ממש לא רוצה להפריע.

היא מדברת עם התינוק שלה, מזמינה אותו מתוך חיבור שהוא לא פחות מקסום.

כל גל, היא צוללת לתוכו ונושמת דרכו.

בין גל לגל, אוספת כוחות, מוצאת עוגן.

אנחנו שם איתה.. לא עושים כמעט דבר, רק מתבוננים בה, מאמינים בה..

היא יודעת.. היא עושה את זה בצורה מופלאה!

בכל פעם שהיא מרימה את המבט, היא פוגשת חיוך, פוגשת אמונה.

מידי פעם מזכירים לה כמה היא עטופה וכמה היא מדהימה! 

והיא חוזרת אליה פנימה.. נושמת, נעה.. מביאה חיים.. מביאה את התינוקי שלה.

אבל עם הזמן, מרגישים שהלידה מתקדמת, אך משהו נתקע.

הגלים קיימים, הגוף עובד, אבל אנחנו מחכות לשינוי והוא לא מגיע.

בהקשבה ובשותפות מחליטות לצאת מהמים.

המים, לפעמים, יכולים לרכך גם את ההתקדמות.

היא מתמסרת גם לזה.

עוברת בין תנוחות שונות, זורמת, נושמת, גמישה, מוכנה לעשות כל מה שהתהליך מזמין ממנה.

היא פשוט כולה בלידה שלה.

כל תנועה שלה היא מתוך הקשבה לגוף, רוקדת עם התינוקי שלה, מתוך אמונה.

המיילדת בודקת, פתיחה מלאה, עשר, אבל הראש גבוה.

היא לא מוותרת.

עוד תנוחה, עוד תנועה, עוד הזמנה לתינוק שלה לרדת.

היא מדברת איתו בקול רך, כמו אימא שכבר מכירה את התינוק שלה בעל פה.

וממשיכה, עם כל גל, להיות שם, מלאה, אמיצה, נוכחת.

כשזה מתחיל להיות קשה, כשהעייפות כבר מורגשת, כשהדרך מרגישה ארוכה,

אנחנו מזכירים לה, כמה היא מדהימה! כמה היא עושה את זה! כמה היא קרובה! כמה היא עטופה כלכך הרבה אהבה!

התינוקי הזה, הם חיכו לו כל כך הרבה זמן.

ההתרגשות בחדר הייתה כמעט מוחשית.

לב פתוח. גוף פתוח. זוג שמזמין חיים.

אבל הזמן עובר, והחלק הסופי מתארך.

הצוות מדבר על ואקום.

יש האטות. יש מתח.

אני מסתכלת לה בעיניים ואומרת לה, 

את עושה את זה עכשיו.

התינוקי שלך יוצא.

את יכולה.

ובאמת, לפני שהוואקום בכלל הספיק להגיע,

הוא כבר היה בידיים שלה.

היא תפסה אותו, חיבקה אותו אליה,

וצללה לתוך הבכי והשמחה וההקלה.

הוא כאן.

והיא אלופה אמיתית.

מלאת עוצמה, רוך, נחישות ואמונה.

השיליה נולדה מיד אחר כך.

הם, זוג מאוהב, הורים טריים, לבבות פתוחים.