הפגישה האחרונה שלנו לקראת הלידה כבר הייתה בתוך המציאות הזאת.
מציאות של מלחמה.

עלו שאלות, התלבטויות, חששות…
אבל גם תקווה קטנה
שעד שהתינוקי יגיע
אולי כבר נהיה במקום אחר.

יצרנו משפטים מחזקים על היכולת שלה ללדת לא משנה איפה, לא משנה איך ולא משנה מתי.
הלידה היא בגוף שלה, כל המסביב זה תפאורה.

וכך היה..☺️
כשהלידה התחילה, בלילה שבין שישי לשבת,
זה היה לילה יחסית רגוע.
אבל עדיין, היינו לגמרי בתוך המצב המטורלל הזה.
לא הרבה זמן אחרי שהכול התחיל הייתה אזעקה.
הם בבית, יש ממ״ד,
ובתוך כל זה הם ממשיכים בהתכנסות המדהימה שלהם.
נשימות, מקלחות, מגע תומך של בן הזוג.
אני והוא בשיחות,
מנסים להבין לאן הכי נכון לנסוע.
הם תכננו ללדת בבית חולים מסוים,
אבל התנאים שם השתנו בגלל המלחמה.
ובבית החולים הקרוב יש רק שלושה חדרים פרטיים בכל רגע נתון.
אז בין גל לגל, בין התקדמות הלידה
אנחנו גם מנסים להבין מה מצב העומס,
לתזמן את היציאה, לא רק לפי הגוף, אלא גם לפי המציאות שמסביב.

ואז זה הגיע.
הגלים נהיו צפופים,
והיא כל כולה מתכנסת פנימה.
התעדכנו ויש שני חדרים פנויים-יוצאים לדרך!
הגענו לבית החולים.
ראיתי אותה יוצאת מהאוטו, אלה מדהימה.
נושמת עם הגלים, זזה עם התחושות של הגוף..
בחוץ מלחמה, אבל היא מביאה חיים.
נכנסנו פנימה,
המחלקה לא הייתה במקום הרגיל שלה.
לקח רגע למצוא את הדרך,
אבל הגענו.

בפנים היה עמוס והחדרים כבר לא היו פנויים,
ומצאנו את עצמנו זמן לא קצר במיון.
אבל זה היה זמן משמעותי.
זמן שבו הלידה המשיכה להתקדם בצורה מדהימה.
ולמרות התנאים, למרות המצב, היולדת האמיצה והמדהימה הזאת לא הפסיקה להתכנס פנימה.
להתחבר אליה.
ולהתחבר לתינוקי שלה.
בכל גל היא נשמה בצורה מדהימה,
והתמסרה אליו, בצורה מעוררת השראה.
בחוץ יש מלחמה. מיון שכולו וילונות, שומעים כל רחש.
אבל היא, היא כל כולה בגוף שלה.
במסע שלה.

אחרי זמן המתנה לא קצר
נכנסנו לחדר לידה.
חדר בלי מקלחת, בלי שירותים.
מודה שלרגע הרגשתי בהלה.
היא כל כך ציפתה ללידה במים,
ואפילו מקלחת לתמוך בה לא תהיה כאן.
אבל היא, בשלה.
העולם בחוץ לא קיים.
והחדר הזה, הוא בדיוק הארון החשוך של החתולה שממליטה.
המקום הבטוח.
המדויק.

ובחדר…
הריקוד המדהים הזה שלה עם התינוקי,
שלה עם בן הזוג שלה, שלושתם אחד.
חגיגה מרגשת של חיבור, של אהבה,
של ציפייה והתמסרות עמוקה לגוף וללידה.

וברקע קולות ורעשים, דיבורים על תינוק גדול,
על אולי סוכר שלא לגמרי מאוזן…
קולות שיכולים להכניס ספק.
ליצור סדקים.
אבל היא יודעת.
היא מרגישה את התינוקי שלה.
היא סומכת על הגוף שלה.

והוא מגיע.
היא מרגישה אותו באגן,
מרגישה את הלחץ מתעצם, את הגלים מתחזקים.
והיא נושמת.
ומתמסרת.

ובין הגלים, היא מחכה.. מחכה בציפייה לגל הבא, בידיעה שהוא מביא אותו אליה.
היא קוראת לו.
מזמינה אותו.
אנחנו בתנוחות, עוזרות לו לרדת עוד קצת.
היא נשענת על האהוב שלה, רוקדת עם התינוקי שלה.
והנה זה קורה, פתיחה מלאה.
הוא כבר ממש כאן.

היא רצתה לנשום בשלב הזה,
אבל במוניטור נראה שכבר קצת קשה לו…
אנחנו מסתכלות אחת על השנייה, אני מרגיעה אותה שזה מה שהוא צריך עכשיו, שהיא יכולה לעשות את זה, שהיא מהממת.. שהוא עוד רגע כאן.
והיא מתמסרת.
אני מחזיקה לה את היד,
והיא נותנת את כל כולה.
מביאה אותו אליה.

הרופאה נכנסת,
האווירה בחדר משתנה,
נהיית קצת לחוצה…
אבל היא, בשלה.
אני והאהוב שלה לידה,
מחזקים, עוטפים, מחבקים.
ובכל גל, בכל לחיצה, היא מקדמת אותו אליה.
מזמינה אותו.
אני מציעה לה לשים יד, ללטף את הראש שלו,
והיא מתמלאת בכוחות.
היא מרגישה אותו.
הוא ממש ממש כאן.
עוד כמה גלים
והוא עליה.

וככה היה.
עוד כמה לחיצות,
והמתוקי מונח בזרועות האמא הלביאה שלו.
תינוקי מתוק,
אמא אלה מהממת,
ואבא מרוגש ומאושר.
משפחה חדשה,
מדהימה.

ובתוך כל המציאות שבחוץ
עוד חיים שנולדו באהבה.
תודה.
תודה. תודה.
על הזכות להיות שם איתכם ❤️