על ההריון:

הריון שהתחיל קשה עם הרבה בחילות ובעיקר חרדות. היה לי קשה להתמודד עם אי הודאות בנוגע למצבו בבטן והרבה חשש מאובדן. לא הצלחתי להתמודד בצורה טובה על החששות והדאגות ובאופן כללי התחושה של הלחץ לא מוכרת לי. על זה גרם קצת להדחקה של ההריון, שהדבקתי בה את אסף. לא עיכלנו שזה אמיתי. האופן שבו כן התמודדתי זה לקרוא המון על כל דבר אפשרי שקשור להריון ובעיקר ללידה.  סביב שבוע 15 הבחילות פחתו משמעותית, ומצב הרוח עלה, ועם תחילת הרגשת התנועות כבר הרגשתי שיש לי יותר שליטה והצלחתי לשחרר מהפחדים. 

שבוע 24 טסים ליוון, עובר עלינו טיול מושלם עם המון הליכות, מזג אוויר טוב, שחייה ואוכל טעים. ערב לפני החזרה אסף מתעדכן שצריך להתייצב למילואים יום למחרת. מבינים שלבנון בפתח, ולא מאמינים שזה קורה. העסק מתקדם מהר ותוך כמה ימים יש כניסה קרקעית. עוברים ככה עד שבוע 36. אני ממש משתדלת שזה לא ישפיע לי על מצב הרוח, משתדלת לא לדאוג ולא להעביר לתינוק שבבטן את התחושות (שלא יצא בסוף ילד חרדתי המסכן). 

תוך כדי המילואים עושים קורס הכנה ללידה בשיטת היפנוברת'ינג אצל הגר המהממת. אסף מפספס 2 פגישות ואני מודאגת שנבוא לא מוכנים. בדיעבד בכניסה האחרונה הוא לקח איתו את הספר לידה פעילה וזה ממש עזר למוכנות לקראת! וגם עורר שיח מעניין בנושא בקרב הגברים במחלקה.

שבוע 37 אסף ואני חולים, וירוס מבאס ממש, אני מקיאה ועם חום. ממש לא מצליחה לקום מהמיטה. מודאגת מהחום ומודאגת בכללי שזה לא יעבור לי עד הלידה. מחליטים ללכת למוקד נשים לראות שהחום לא בעייתי לעובר. במוקד מושיבים אותי למוניטור, פעם ראשונה שאני חווה את המכשיר הזה. רואים שיש האצות בדופק של העובר ומשאירים אותי עוד ועוד. אני מתחילה לדאוג שישלחו אותי למיון. למרות שמרגישה את התנועות שלו טוב ולא חושבת שהוא במצוקה. בסוף הרופא אומר שזה לגיטימי כשיש לאישה חום ומשחררים אותנו לדרכינו. אני בעיקר יוצאת מהביקור הזה בהבנה של הקושי עם המוניטור ועד כמה אי אפשר להיות איתו בתנועה.

מתחילה להרגיש את סוף ההריון, כל יום מקבלתת תגובות על גובה הבטן וגודל האף וזה משעשע מאוד!

סוף שבוע 38 אני נפרדת בעבודה ונוסעת להורים שלי לנופש. אסף ואני מטיילים בטבע, עושים הליכות, ואני בסך הכל מרגישה טוב אם כי כבר מתחילה לרצות שזה יקרה. קצת מודאגת שאין לי בריקסטונים מטורפים או משהו שיעיד שאני מתקרבת. די בטוחה שהפקק הרירי יצא אבל לא יודעת בודאות כי זה היה איטי. 

שבוע 39+2 ערב שבת, אני מתחילה להרגיש צירים קטנים וחמודים. אני מאוד רוצה ללדת בשבת כי יודעת שאם לא אלד אסף יחזור לחיפה לעבודה ויהיה רחוק ממני שנשארת מרחק שעתיים נסיעה מממנו אצל ההורים. ישנה בלילה טוב ומתעוררת מידי פעם עם ציר קצת יותר ארוך. ממש לא חושבת שזה משהו רציני אז לא מעירה את אסף. 

שבע בבוקר בשבת, אני קמה לפיפי ורואה שיוצא ממני קצת מים. רגילה להפרשות מוגברות אז לא מתרגשת. חוזרת לחדר ונשפכת ממני כמות שאפשר לעשות איתה ספונג'ה. 

מעירה את אסף שמתרגש ומתחיל לתפעל את ניקיונות החדר ולדאוג לי. מהרגע הזה המים לא מפסיקים לזרום, מה שמפתיע אותי כי לא ידעתי שזה כזאת כמות. אני קצת מתבאסת שהלידה מתחילה דווקא ככה, שאולי זה יגרור התערבויות. אבל מבינה די מהר שיש לי צירים סדירים ואנחנו בכיוון הנכון. אנחנו מחליטים שנמשוך קצת בכל זאת בבית כמה שעות ואז נצא. אני יודעת שאחרי ירידת מים מומלץ להגיע לביה"ח בהקדם, אבל מרגישה אותו טוב ומרגישה שזה מה שנכון לי ומחליטה לזרום עם התחושה.

אנחנו מתארגנים לצאת לטיול הליכה להנות מהרגע, וזה באמת ממש עוזר להיות בטבע ומקדם את הצירים. 

חוזרים הביתה, אני מתקלחת ומתחברת לטנס, אסף מארגן את הציוד ברכב. יושבים עם ההורים שלי ואחותי ואני מעבירה ככה את הצירים. זה נחמד להיות עם המשפחה בהתרגשות של ההתחלה ונותן דחיפה טובה. 

11:00 יוצאים לכיוון אשדוד, 45 דק נסיעה. בשלב הזה צירים סדירים כל 3 דקות למשך לפחות 45 שניות. 

מתקבלים ממש מהר בקבלה, אין תור ורגוע שם. אני מרגישה באווירה טובה והצוות נעים. 

צריכה לשבת למוניטור של 20 דק, לא נחמד אבל עושה את זה על הצד והטנס עוזר להתמודד. המוניטור תקין.

בדיקת רופא שמפקפק בירדת המים המפוארת שלי כי כמות המים תקינה, הסברתי לו ששתיתי מלא מים כדי שלא יחסר לחמוד. הוא מוודא בבדיקה ואגינלית ואכן הייתה ירידת מים. בדיקת פתיחה כואבת פחד- פתיחה 2, צוואר אחורי נוקשה ומחיקה 70. 

מציעים לנו שתי אפשרויות- חדר לידה במיידי, אבל במידה ולא מתקדמים נצטרך זירוז, או להתאשפז במחלקת אם ועובר ובמידה ולא מתקדמים עד למחרת בבוקר- זירוז. 

בוחרים באופציה השניה, מה שהיה לדעתי הבחירה הכי חשובה בלידה. עולים למחלקה, שמה נותנים לנו חדר עם מיטה, מקלחת וכדור פיזיו. יש עוד מאושפזת נוספת אבל זה לא מורגש. אני ממשיכה להעביר את הצירים בטוב. מסתובבים במחלקה להליכות, הצירים סדירים והטנס עוזר. אני מרגישה שלאט לאט יותר קשה להעביר אותם. 

15:00 אני אומרת לעצמי שעוד שעה אבקש לרדת לחדר לידה כי מרגישה התקדמות. מגיעה מיילדת לבדוק אותי, טוענת שאני נראת בסדר ולא כאובה אז אין סיבה לבדיקת פתיחה ושהם יגיעו בשש למוניטור. אני קצת מרגישה מדוכאת מהמילים האלה ומחליטה להתקלח להקל על עצמי. במקלחת נעים אבל אני מרגישה צורך בעוד תמיכה ואומרת לאסף שיגיד לאחותי לבוא להצטרף אלינו. 

18:00 מגיעים לעשות לי מוניטור, אני מבקשת לעשות אותו בעמידה או על שש. בהתחלה זורמים, אבל יש האטות בדופק בזמן הצירים ומבקשים ממני לשכב. אני עושה את המאמץ ונשכבת על הצד. אחרי כמה צירים אני מרגישה שינוי בסוג הציר. מתחילה להרגיש את הלחץ למטה ומבינה שאני מתקרבת לצירי לחץ. אחותי בדיוק מגיעה וזה מושלם. אני מעבירה ככה עוד כמה צירים כדי להבין אם מה שאני מרגישה זה באמת צירי לחץ. הצירים קצת מתקרבים ויש פחות הפסקות. אני אומרת לאסף שכדאי לקרוא לאחות כי יש מצב שאני קרובה. היא מגיעה לבדוק אותי ואומרת פתיחה 5. אני קצת מופתעת כי זה לא מסתדר לי עם תחושת הלחץ, אבל משתדלת לא לקחת את זה קשה. בכל מקרה ברור שזה השלב לעבור לחדר לידה. אני אומרת להם שאולי אלך ברגל אבל הם אומרים שכדאי להישאר על המיטה, הצעה נכונה בהחלט. 

19:00 אנחנו בדרך על המיטה לחדר לידה, אני בשלב הזה מרגישה חוסר אוריינטציה, שוקעת קצת בעולם שלי ומנסה להעביר את הצירים בשכיבה על הצד. מגיעים לחדר לידה ואני חוזרת לפוקוס. המיילדת שם בודקת פתיחה והופ- 10! אלוהים יודע איך בכמה דקות המצב השתנה… יש קצת תחושת דחיפות בחדר לא ציפו לקבל יולדת בפתיחה מלאה.. מחברים אותי למוניטור, אני מבקשת לעבור לנייד, אבל מסבירים לי שקודם את זה ואז… עושה את המוניטור על שש כשאני נשענת על גב המיטה. התנוחה ממש טובה לי ועוזרת לי להעביר את הצירים. אני כבר ממש מרגישה אותו למטה. המיילדת מציעה שאעבור לשכיבה על הצד כדי שתוכל להגן עליי. אני מתלבטת אבל בסוף זורמת. הצד הופך להית על הגב די מהר. הוא כבר ממש כמעט בחוץ והמיילדת חושבת שכדאי לעשות חתך חיץ כי היא רואה שאני מתחילה להיקרע. אני מתלבטת ואומרת כן. היא מכווינה אותי לנשום. שתי ההחלטות בנוגע לשינוי התנוחה (משש לשכיבה) ולחתך זה מבחינתי עדיין שאלה לא פתורה, ואי אפשר לדעת מה היה קורה אם. בכל מקרה אני לא מתחרטת על ההחלטה שקיבלתי בזמן אמת ומרגישה שנתנו לי את זכות הבחירה וסומכת על המקצועיות של המיילדת. 

19:52 הראש בחוץ וציר אחרי גם הגוף. שמים אותו עליי וזה אושר עילאי. שוכחת מכל הכאב של צירי הלחץ. קצת אחרי השלייה יוצאת. 

 

קצת על אחרי:

האשפוז היה ממש טוב ונעים, באופן כללי היחס בביה"ח ממש טוב, מגיעים אלינו לכל הטיפולים לחדר. מסבירים ועונים לכל שאלה. היה לי הרבה חששות מהלידה בביה"ח, ובסך הכל האשפוז והלידה עברו בטוב. 

ההתאוששות של התפרים הייתה הרבה יותר קלה ממה שחשבתי, אני הולכת די טוב ולא חיה על משככי כאבים. דווקא מה שהיה יותר קשה זה הסחרחורות והחולשה שהיו לי בזמן עמידה בגלל איבוד הדם במשך שלושה ימים, שזה גם תופעה שלא ידעתי שיש אחרי לידה. 

 

כל מיני מחשבות:

כששאלו אותי למה אני רוצה ללדת בלי משככי כאבים במהלך ההריון לא ממש ידעתי מה לענות, כי אף פעם לא חוויתי את זה. עכשיו אני חושבת שהתשובה היא תחושת השליטה והבריאות הנפשית שהרגשתי אחרי הלידה. הרגשתי שכל התהליך לא נפקע ממני, שאני זאת שהובילה. אני מניחה שאם הייתי מחוברת לאפידורל בלי יכולת תנועה מלאה זה היה יוצר לי תחושה קשה של איבוד העצמאות שלי בלידה. זה בטח לא נכון לכל אחת, אבל אני זקוקה לשליטה ולי זה מאוד התאים. 

התמודדות עם הכאב- כמה מדברים על הכאב הזה לפני… זה הנושא המרכזי ושמעתי כל כך הרבה נשים שאמרו לי שאין סיכוי שאפשר להתמודד, וחכי חכי מה יהיה לך… זה אכן כואב. אבל ההפסקות בין הצירים זה משהו כל כך חזק, שממש עוזר להתמודד. הציר בא והולך, ובין לבין הרגשתי די רגיל. בהתחלה הטנס עזר לי, וגם הרבה מגע של אסף, ליטופים (לא חלשים אלא מגע חזק), להישען על אסף ולהסניף אותו. וגם הנשימות כמובן!

ידע זה כוח- קראתי המון במהלך ההריון, זה מבחינתי הייתה דרך טובה להתמודד עם אי הודאות שיש בתהליך הזה. שמעתי מלא פודקאסטים. ברגע האמת זה היה כל כך חשוב. לא נלחצתי שהיו האטות בדופק במוניטור, ידעתי לשאול את השאלות הנכונות את הצוות להתעקש על מה שהיה לי חשוב. גם כשבחרתי במשהו שלא רציתי זה היה מתוך מודעות. 

מלווים בלידה- ההכנה שעשינו ללידה הייתה נכונה עבורינו (קורס היפנו), אני חששתי שאסף יצא עם טראומה מהלידה כי שמעתי מכמה חברים שלקחו את הלידה יותר קשה מהנשים שלהן. בפועל לשנינו הייתה חוויה טובה ולדעתי זה בזכות התקשורת שהייתה לנו במהלך הלידה. הנוכחות של אחותי גם הייתה ממש תומכת ואני שמחה שביקשתי שתגיע. זה היה בשבילה פעם ראשונה שהיא ראתה לידה והיה לי חשש שלא יהיה לה נעים, אבל היא תמכה בי בטירוף וזה היה משמעותי שהיו שני מלווים, בעיקר לשלב של אחרי, שאסף היה איתו בזמן שתפרו אותי והיא תמכה בי. דולה מלידה!

להאמין בעצמי- במהלך ההריון חשבתי שזה קלישאה, אני חושבת שבלידה הבנתי עד כמה זה חשוב. לבוא בביטחון שאני מסוגלת ללדת כמו שאני רוצה, שהגוף שלי יודע לעשות את זה והנפש שלי יודעת להתמודד עם הכאב. וללכת עם התחושות שיש לי בגוף. רק אני יודעת עד כמה התינוק מתקדם בדרך למטה, אין צורך לסמוך על מדדים חיצוניים.